<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[נוסח שו"ת מים עמוקים להרא"ם סימן ל"ו] תשובה למהר"ם מאיבו'רא ז"ל והיא כתובה בתוספות שלו [של הר"ם בהר"ר יו"ט] שסביב האלפס פ"ק דגטין גבי בפני כמה נותנו לה השליח רבי יוחנן אמר בפני שנים כו'. נחלקו רבותינו שבצרפת על גט שצריך השליח ליתנו בפני שלשה אם יכול ליתנו בלילה דמאחר שצריך ג' משפט הוא ואין מקיימין שטרות בלילה דמשפט ביום ושאלו דעתי בזה והשיבותי כתב ארו' על דבר גט שהשליח נותן שצריך ג', לדברי הכל נ"ל דמותר ליתנו לכתחילה בלילה דנהי דהאי דעבדינן ג' היינו מטעם קיום מ"מ קיום שטרות בלילה דמדרבנן הוא כן פרש"י דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום ואי לא הוו אלא תרי תרי ותרי נינהו ומאי אולמייהו דהני מהני ומיחזי כעד מפי עד ואמטו להכי אצטריך תלתא ולאו משום דאקרי משפט כדאמר מר דהא ליתא ואפי' אי שוייוה כמשפט לגבי הא דאין מקיימין בלילה, נראה לחלק בין קיום שטרות לזה הגט הניתן בלילה דקיום שטרו' בעלמא תחילת דין הוא דאמרינן צרי' להוציא השטר לדון ולערער לטרוף ולגבות ותחילת דין ביום הוא ולא בלילה כדאמרי' בפרק אחד דיני ממונות אבל נתינת הגט שנותן השליח לאשה גמר דין הוא כי אין לאחר נתינה זו כלום וגמר דין בלילה אפילו בדיני ממונות נמי דמשפט דכתיב ביה איתוקם אתחילת דין ולא דמי לקדוש החדש, דמשפט כתיב ביה דגמר דין הוא פ' ראוהו ב"ד כ"ש קיום זה דמדרבנן ולא דמי לקבלת עדות דהוי ביום כדמוכח בפרק ראוהו ב"ד דהוי תחילת דין א"נ בקדוש החדש צריך לומ' אחריו מקודש מקודש, (א"כ) [א"נ] בדיני ממונות כל משא ומתן תחלתו וגמרו אחד הוא משא"כ בעובדא דאמינא. וקרן מורי הר"ם ירום למעלה ויהי לשם ולתהלה כנפש אוהבו משה בן הרי"ט זלה"ה.
דכולי עלמא בעינן שלשה לקיימו וכו'. ירושלמי [פ"א ה"א], כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחד, והעדים כשרים לזה ופסולים לזה [ר' יוחנן אמר פסולים] ור"ל אמר כשרים והלכה כר' יוחנן. ור' חנינא סבר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין וכו'. ירושלמי [סנהדרין פ"א ה"ב], רב הונא הוה ידע סהדותא לחד בר נש אזל בעי למידן קומיה וכפר ביה. א"ל ר' שמואל בר רב יצחק בגין דאת ידע דרב הונא גברא רבה את כפר ביה. מהו דיזיל ויסהיד עלך קומי ב"ד חורן א"ל אין. ושרא גרמיה מן ההוא דינא, ואזל אסהיד עילויה סהדותא בב"ד חורן.
כיצד יעשה יטלנו ממנו וכו'. משמע שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם קודם נתינה, דאי לאחר נתינה למה לי יטלנו, יאמר לה בעוד הגט בידה. וקשה דאמרינן לקמן [ט' ע"א] המביא גט ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם יתקיים בחותמיו, וקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. אלמא לאחר הנתינה אומרו. דאי נתחרש קודם הנתינה היאך כשר בנתנו לה כשהוא חרש, והתנן הכל כשרים חוץ מחרש. וי"ל דודאי צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם לאחר הנתינה מיד. דכי הפסיק ולא אמרו לאלתר קאמר יטלנו הימנו.
<h2>דף יב:</h2>
לא צריכא דאמדוה לחמשה יומי וכו'. והא דתנן בפרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א] בעבד כנעני שלו פטור מכולן. שמא יש לחלק בין חובל בעבדו לחובל לעבד של חבירו. אי נמי אי עבד ליה סמא חריפא פטור מטופינא.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני כו'. קשה למה לי מעמד שלשתן ת"ל דתן כזכי. ואמרי' בפ' המוכר [את] הספינה [ב"ב פ"ה ע"א] אם ברשות המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח. ואר"ת דנ"מ לעניין להקנות בע"כ של נפקד, ועוד ראי' מעובדא דאיסור גיורא [ב"ב קמ"ט ע"א] דקאמר אי במעמד שלשתן לא אזלינן והרבה האריך. ועוד פירש דבמע"ש אין הנותן יכול למחול וראיה מקדושין פ"ב [מ"ח ע"א] (ת') המקדש בש"ח כו' ולא קאמר דכ"ע אית להו דרב הונא אמר רב והכא באשה סמכה דעתה קמיפלגי כדקאמר במילתיה דשמואל המוכר ש"ח וכו'. ש"מ דא"י למחול. ובתוספות מפורש באורך. ועוד פסק ר"ת דמע"ש לא מהני אלא דוקא בישראל, אבל בגוי לא דהלכתא בלא טעמא [הוא] והבו דלא לוסיף עלה. ואם הנפקד ואם הלוה גוי וא"ל ישראל תנהו לפלוני במע"ש לא קנה שהרי אפי' מזכה לחבירו ע"י גוי [לא קנה ה"ה במע"ש לא קנה. ואם המקבל גוי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני גוי, יתן] כל זמן שאין ישראל חוזר בו. אבל אם חזר בו לא זכה הגוי אף במע"ש וחייב הנפקד לתת להמפקיד. מיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי שלא יפרע לו לפי שבדיני של גוים הוא חייב ליתן לו, אז ודאי יתן לגוי ופטור מן המפקיד. ואם הגוי נותן במתנה במע"ש קנה הישראל ויכול להוציא מן הנפקד בב"ד כיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל בהלכתא בלא טעמא כ"ש בממון הגוי. ועוד דבדיניהם דיינינן ליה כדאמרי' בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"א] שאומר לגוי כך דינך. והאריך בדבר.
<h2>דף יד.</h2>
דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי שמא בטעותא וכו'. לפי זה יש לדקדק דאם אדם אומר לחבירו אתה חייב לי כך וכך שאינו נאמן לומר טעיתי ומתוך שיכול לומר פרעתי, וזה [הגינאה] לא היה יכול לומר (כ"א) [טעיתי אם] לא הודה לו בעל דינו. וראיה לדבר מדתנן פרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"א], מנה לי בידך א"ל הן א"ל תנהו לי, נתתיו לך פטור, אין לך בידי חייב. ומפרש טעמא פ"ק דב"ב [ו' ע"א] דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואמאי חייב, יכול לטעון טעיתי מתוך שיכול לומר פרעתי. כי אין לומר אין רגילות לטעות, דהא הכא טעה הגינאי. וליכא למימר דהיינו משום דלא טעין טעיתי בהודאתי, חדא אין לך בידי משמע שפיר כמו ליכא גבאי ולא מידי דאמר גינאה. וקשה דאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א], ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין, תנו מנה לפלוני ואמרו חזר ואמר פרעתי אין נאמנין, דאי לאו דקים ליה דלא פרעיה מתחלה לא אמר תנו. משמע שהן אין נאמנין כיון דאמר תנו. אבל אם היה ידוע בעדים שחזר ואמר טעיתי מתחלה היה נאמן במיגו שהיה יכול לומר פרעתי אחר כך. אלמא דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי. ונראה דלאו דוקא נקט יתומים לומר אין נאמנין הא אביהם נאמן, אלא אפילו היה ידוע שלא פרע אחר כך נאמן לומר טעיתי בהודאתי כיון דשכיב מרע אין דעתו צלולה ורגיל לטעות בענין זה. ירושלמי [פ"א ה"ה], דין דמחל אדם לחבריה שטרא ר' חנינא ור' מנא חד אמר מחל וחד אמר לא מחל עד דאמר ליה שטר זה.
ראובן הפקיד מנה אצל שמעון בלא עדים וראובן ביקש מלוי לקבל משמעון המנה וקבל לו. [ואחר כך בא שמעון ללוי ותבעו להחזיר לו מנה שנתן לו לצורך ראובן] ואמר כי (בשעה) [בטעות] פרעו. ואם לא יחזיר יעכב ממנו שמעון מנה שהפקיד לו לוי בלא עדים. וראובן תובע מלוי המנה שזכה לו. ולוי טוען לא זכיתי [לך] ע"מ שאפסוד פקדוני שביד שמעון. נשאל לר"ת. והשיב [סימן ל"ג] נ"ל כי מן הדין יחזיר לוי לראובן המנה שזכה לו (כי) [כיון] שחוב מלוה היה כדאמרי' ספ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ותניא כוותיה. ואפי' אם היה פקדון זכה ואין יכול לחזור. דכי פרכינן התם גבי פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ומוקמינן לה כשהוחזק כפרן. ה"מ היכא דמדעתיה א"ל נפקד הולך. אבל אי אמר ליה מפקיד הבא לי פקדון ונפקד נתן [לו] הו"ל כזכי ולא מצי למיהדר. כדמוכח מעשה דר' דוסתאי ב"ר ינאי דלא הוחזק כפרן ולא בעי ר' אחאי לאהדורי דא"ל גבי מתנה אמרי' הולך לאו כזכי [אבל גבי מלוה ופקדון אמרי' הולך כזכי]. ומה שאמר לוי לא זכיתי ע"מ שאפסיד דברים שבלב הן ואינן דברים. ועוד שאינו דומה לשום מגו דכל מגו תלוי באותו דבר עצמו כדאמרי' [שבועות מ"ה ע"ב] מגו דאי בעי אמר להד"ם כי אמר נאנסו נאמן. ומגו דר"פ האשה שנתארמלה [כתובות י"ח ע"ב]. אבל מגו [דאי] בעי הוה גנב ונשבע לשקר בד"א מי מהימן. [וה"נ לא מהימן] לומר טעיתי בממון של אחרים וחשבון טעות הוה. הא לא דמיא אלא למאן דאית ליה ארעא במשכנתא מראובן ואכל שני חזקה וטוען על ראובן בית שאתה בו שלי [הוא] מגו דאי בעינא כבישנא לשטרא משכנתא ואמינא לקוחה הוא בידי והיית נפסד כמו ששוה הבית. האי מגו ליתא. כ"ש זה שמציל עצמו בממון חבירו דאין הדין עם לוי. ומהנהו גינאי דהאי שמעתא דעבוד חושבנא בהדי הדדי לסוף אישתכח דבטעות הוה ופטריה, ליכא למשמע מידי דהתם בהודאת בע"ד הוה, או בדבר ידוע ע"פ עדים דאל"ה לאו כל כמיניה. ומה שכתבתם שהפקיד בלא עדים, אפי' (בלא) [ב]עדים, דהא קיי"ל המפקיד את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים. ר"ת.
<h2>דף יח.</h2>
מעשה ב"ד נכתבים ביום ונחתמין בלילה וכו'. הילך תשובת ר"י, הנה שאלת על שראית לכותבו ביום ולחו[ת]מ' בלילה, כי לבך נוקפך על התוספת, כי לא ידעת אם נאמר בכתובות לענין דבר זה [דהוי כמעשה בית דין] אם לאו. נראה בעיני שאם נעשה הקנין של התוספת בזמן הכתוב בשטר (נראה כתובה) בלא טעמא דמעשה בית דין, אין בהן הקדמה כלל, כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה וכו'. והני שטרי אקנייתא דבגט פשוט [שם] לא שנא באחריות לא שנא שלא באחריות וכן תוספת כתובה. ואפילו שטרי חוב באחריות. ואע"ג דאיכא למימר דבצנעא יזיף והקנה למלוה דכל המקנה בעין יפה הוא מקנה ומשעבד עצמו. אפילו לא ילוה שיעבד עצמו עד שיפרע, כדמוכח בשנים אוחזין [ב"מ י"ג ע"א]. ואנן סהדי שמתכוין להוציא קול לאלתר, מאחר שאינו אומר לעדים באותה שעה שלא יכתבו. והואיל [והוא] כן לאו בצינעא מקנה. ודבר פשוט הוא בעיני דשטרי דגט פשוט הוו אפילו במלוה כמו שטרי אקנייתא דשנים אוחזין [שם], דאמרינן רב אשי מוקי לה בשטרי אקנייתא, ואמרינן [ב"מ י"ד ע"א] נמי המוצא שטר הקנאה. ותו אמרינן הני שטרי אקנייתא ותולה הטעם משום פרעון. ולכך אין לאפוקי ההיא דגט פשוט ממשמעותא דכל שטרי אקנייתא שבתלמוד, כיון שיש טעם פשוט דסתם קנין יש לו קול. ואי כדכתבינן לה הוה [מצי] למימר התם בדכתב לה, כי היכי דמיירי בדכתב לה עד השתא. והא דניחא ליה לאוקומה בקנין לחודיה ולא בכתיבה לחודה, משום דפסק עמו משמע טפי בקנינא מבכתיבה, וקנין הוי רגילות אבל כתיבה לא הוי רגילות כל כך. וגם רש"י שפירש לשם הטעם משום דסתם קנין לכתיבה עומד, רצונו לומר ולכך יש לו קול משום דלכתיבה עומד בפרהסיא מקנה, אי בדכתב לה אמאי מוקמה בשקנו מידו כיון דבכתיבה לחודה סגי. ועל התוספת שלא הקנה לה הבעל בזמן הכתוב בשטר פשיטא דאותו הוי מוקדם. ועל התוספת [שנעשה הקנין] (ש)בזמן [הכתוב ב]כתובה פר"ח כדברי. אבל נראה שרבינו שמואל חולק על זה בפרק גט פשוט, דשטרי אקנייתא דהתם היינו שטר מתנה שלא באחריות ומכר [באחריות]. אבל שטרי חוב שיש בהן שיעבוד לא, דאם כן הוי ליה מוקדם. ומשמע מתוך פירושו שדיקדק מן הלשון כי שיעבוד לא יהיה בכלל הקנאה אלא קנין קרקע דהוי כמתנה, לא הקנאה דוקא ובמכר לאו דוקא, כי השיעבוד יכתבו מזמן המכר. ועתה אינו שוה מתנה ומכר לפי פירוש שוה. וגם ראיה הביא רבינו שמואל מגיטין [י"ז ע"א], דכל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. ורבנן לא פליגי עליה אלא בגיטי נשים. ואינה ראיה כל כך, דהא כל הגיטין לאו דוקא, דהא איכא מעשה ב"ד ושטרי אקנייתא דגט פשוט. אלא אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ועוד הקשה ר' (שמעון) [שמואל] כל הגיטין שנכתבו שפסולין לדידן כמו לדידכו, חוץ מגיטי נשים דפליגי עלייכו. ודבר פשוט הייתי תופס דבר זה. וגם ר"ח קאי כוותי, דקנין מועיל להוציא קול כמו שפי'. וכל שטרי קנין הנכתבין ביום ונחתמין בלילה כשרים חוץ מגיטי נשים, דלא שייך ביה קנין. אבל מעשה ב"ד לא נתיישב לי שיכולין להמתין לפי שבתוספת גיטין של הרב ר' יצחק ב"ר מאיר ראיתי שפירש שבארץ כנען אין חותמין כתובה עד מוצאי שבת. ופירש הטעם משום דכתובה כמעשה ב"ד דמיא. ושלום יצחק ב"ר שמואל.
אף כתובה נכתב ביום ונחתם בלילה. י"מ שסומכין על זה לכתוב כתובה בע"ש ולחתום במוצאי שבת. ואין נכון לעשות כן דנהי דכתובה מעשה ב"ד הוא, תוספת אינה מעשה ב"ד. נהי דתנאי ב"ד הוא, ולית לה קלא. מיהו היכא דקנו מע"ש קנין אפיק לקלא אפי' לתוספת וכדאמרי' בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתבו יומא דאקניתו ביה.
<h2>דף יט:</h2>
חזר ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא כו'. מכאן שצריך להקרות את הגט קודם הנתינה מדקאמר לבתר דקראה מי מצי אמר שטר פסים. ואי לא קראה פסול מדלא משני הב"ע דלא קראה. ולבתר הנתינה נמי בעי למקרייה, דדילמא לאחר קריאה הראשונה לפני הנתינה עיילה לבי ידיה וחלפיה, וכן מוכח פ' האשה רבא [יבמות צ"א ע"ב] לתירוץ אחר שמצריכין בתוספות. מיהו אי אקראה לבסוף וראו שהוא הגט ולא אקראה בתחלה סגי בהכי.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל [והוא ששייר] מקום התורף. גרסינן בגמרא דידן [כ' ע"א] וכתב ולא וחקק, למימרא דחקיקה לאו (היא) כתיבה היא ורמינהו עבד היוצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות. ומשני הא דחק תוכות הא דחק יריכות כי חקק תוך האות וחוצה לה ונשארת האות מאליה בולטת פסולה דהא לא עשה שום מעשה בגוף האות. אבל חקק יריכות האותיות שעשה מעשה בגופן כשר. מתוך שמועה זו אומר מורי ר"י ב"ר שמואל הכותב גט ופעמים שנופלת מן הקולמוס בתוך חלל אחת מן האותיות שכתב. או בתוך חלל ב' שעשה פ' או בתוך חלל אות אחרת שאין עתה שמה עליה ואחרי כן מחק הטיפה מן האות והחק תוכות, שנעשית האות ע"י מחיקת תוכה, ופסול. או פעמים שרוצה לעשות מ' נדבק החרטום אל משך התחתון ועשאו סתום ואמרי' פ' הבונה [שבת ק"ג ע"ב] וכתבתם שלא יעשה פתוחין סתומין. אע"ג דאיכא תנא התם דמכשיר כמו כן איכא דפסיל, ומוחק הדבקות בראש התער כדי לעשותה פתוחה, דהא חק תוכות ופסול. וכי אירע לו אחד מן הדברים האלה או טיפת דיו שהתיזה בתוך חלל הב' או המ' פתוחה שנדבקה למטה צריך לחזור ולכתוב גט אחר כבתחלה. וא"ת הלא כה"ג בחק תוכות מקרי כתיבה להתחייב בשבת כדאי' פרק הבונה נטלו לגגו של ח' ועשאו שני ז' ז' חייב. י"ל התם במלאכת מחשבת תליא מילי דשבת. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשו רק שעל ידו יהא וע"י מעשיו. ועל קרשי המשכן שהיו כותבין א"ב לידע איזה בן זוגו לא היו חוששין באיזה ענין יהיו האותיות עשויות. אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהו נעשות מאליהן. ואם מעביר עליו קולמוס לאחר שתקנה אינו מועיל כדפרי' בהלכות תפילין.
<h2>דף לא.</h2>
ובשעת כנוס מים לבוסר. יש מתירין מגע גוי לבוסר, מדקרי ליה מים וכו'. (אין) [ל"א] פרש"י לאחר שנסחט נותנין בו מים לטבול בו את פתו. א"כ לא מיירי כלל במשקה שבתוך הבוסר וכן תנן במסכת שביעית [פ"ד מ"ח] הבוסר משהביאו בו מים וטובל פתו בתוכו. מ"מ אין אנו בקיאין בו. וטוב להזהר בדבר.
<h2>דף לא:</h2>
אמר רבא ואיתימא רב פפי לשותפי. פירש ר"ח כי הא דאמר ר"ל בפרק המקבל [ב"מ ק"ה ע"א] הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג וא"ל אידך נרויח טפי, דינא הוא דמיעכב. והשתא עד זמן הזה יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלקו. וכן לכל דבר שיש בו זמן. ועיין בפרק המקבל.
<h2>דף לה:</h2>
מ"ט מיפר לה בעל. בגמרא פריך וניחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה [ומשני] צריך לפרט הנדר. קשה היאך יתיר שלא בפני היתומים שקבלה הנדר בפניהם, האמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר [ס"ה ע"א], א"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ותירץ ר"ת, ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התיר מותר. וק"ל דלשון ושרי לה משמע לכתחלה, וכי נחשוד כי החכם יעשה איסור לכתחלה כדי שנאמר אם התיר מותר. ועוד מאי משני צריך לפרט את הנדר, לעולם לא תוכל לומר שיתיר ולומר בדיעבד מותר, הא ודאי ליכא למימר. גם אין (להוכיח דטועה) [לחוש לטועה]. ועוד [אם כן] בטלת כל שבועות ונדרים כי ילכו אחרי ג' הדיוטות ויתירו. ואם התירו מותר בדיעבד. ונ"ל כי אם התירו באיסור אינו מותר. והכא הכי פירושו, דילמא אזלא לגבי חכם ותאמר נדר נדרתי, ולא תאמר ליתומים, והנני מתחרטת בו, התירהו לי, ויתיר לה לכתחלה. ומשני צריך לפרט הנדר ולומר "ליתומים נדרתי". ואז ודאי לא יתיר. והשתא לא שייך להקשות והא אין מתירין אלא בפניו. ואם התיר שלא בפניו ודאי אינו מותר. נ"ל משה.
<h2>דף לו:</h2>
דכולי עלמא בין ר' בין רבנן שביעית בזמן הזה דרבנן. ודכולי עלמא [נה]גא בחוצה לארץ, כדאמרינן בקידושין [ל"ח ע"ב] [ואימא] במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובמקום שאין אתה וכו', ת"ל שמוט מ"מ. ולפיכך על מעשה שאירע.. שאשת ראובן שואלת [מ]שמעון שנתן לו (בעל) [בעלה] בחייו למחצית שכר [ולא] שמטו שמיטה. חייב לפורעם, דאמרינן [בב"מ (ק"ד ע"ב) האי] עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון ועקרא פקדון ואינו נוהג בה דין שמיטה [דהא] דקאמר פלגא מלוה דין מלוה קאמר, דקרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולכך... שמעון טוען דכולא מלוה ולא קבלם למחצית שכר. ר"ת.
אמר שמואל האי פרוסבול עולבנא דדיני הוא. כתב ר"ת בס' הישר כללו של דבר שביעית כספים נוהגת בזמן הזה, כמו שפי' והבאתי ראיה [הלכה למעשה] מאביי ורבא בפרק השולח. ואינה משמטת אלא בסופה, כדאמרינן בערכין. ופרוסבול [אין] לכתוב בזמן הזה, שאין אנו מומחין כרב [אמי] ורב אסי. וגם המשכון אינו מציל על השביעית מלשמט כי אם במשכנתא [דסורא] דלא מצי לסלוקי בזוזי. ואף מלוה בשטר שיש [עליו] אחריות נכסים משמט כרב ושמואל בפרק השולח. ואע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי עלייהו, [הא] הדר ביה התם. [ואע"ג דתני] כותייהו, דקתני סיים לו [שדה] בהלואתו אינו משמט. ההיא כב"ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אבל המלוה על מנת שלא תשמט בו שביעית אינו משמט [דהלכה] כאיכא דאמרי במכות פ"ק [ג' ע"ב]. ומאד האריך. ושמעתי ששוב חזר בו ר"ת, והוא עצמו [כתב] פרוסבול, ומוסר לב"ד חשוב שבדור.
<h2>דף לז:</h2>
[נאמן] אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. [ופירש ר"ת] אפילו בלא שבועה, דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. תנן במסכת שביעית [פ"ו מ"ה] פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. וטעמא מפרש בירושלמי [פ"י ה"ג] פרוסבול המוקדם מורע כח מלוה שאם יוציאנו על הלוה [יאמר] לא על מלוה זו נכתב והזמן יוכיח הקודם למלוה, פרוסבול המאוחר מורע כח הלוה... (בגמי) שיפרע הלוה מעות הלואה קודם שמיטה ואחרי כן ילוה ביום הכתוב בפרוסבול, ולא נכתב הפרוסבול על זה השעבוד. [ולאחר] השמיטה יוציא הפרוסבול הנכתב ביום ההלואה ויגבה חוב זה שעבר עליו שמיטה.
<h2>דף מב:</h2>
אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. קשה מה בכך אם מדרש חכמים הוא, דכל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, ורוב דברי תורה מדרש חכמים הם. ופירש ר"ת הואיל ואינן כתובין בפירוש חיישינן שמא ימצאנו רבו ויאמר לו עבדי אתה. ולפיכך צריך [שיהא] בידו שטר שיחרור. ור"י בר אברהם פירש מדרש חכמים הוא, נפקא לן שאר איברים, מייתורא דלחפשי ישלחנו, דמעיקרא דריש כלל ופרט [כי יכה כלל, והדר פרט] עין, ועין אין מידי אחריני לא, וקאמר דלחפשי ישלחנו חזור וכלל. והואיל ומישלחנו נפקא גמרינן שילוח שילוח מאשה, מה להלן בשטר אף כאן בשטר.
<h2>דף נח.</h2>
אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. והוא הדין בלוקח מן האשה כדמוכח בהניזקין. והא דאמרי' כתב לו לראשון ולא חתמה לו, לשני (וחתם) [וחתמה] לו איבדה כתובתה מפרש במי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א], דבלוקח אחר אפילו (ל)ר' מאיר מודה דלא אבדה. ובפרק הכונס [ב"ק נ"ט ע"ב] אמרינן רב כר' מאיר. י"ל דחתמה לו היינו בשטר של בעל, אבל בשטר בפני עצמו קנה. א"נ נ"ל דאפילו שטר בפני עצמו, כיון שאינה אלא מסכמת למכירת בעלה שכתב בשטר שרוצה במכירתו גליא דעתה דלנחת רוח עבדא, אבל היכא [דכתבה] שטר המכירה [ולא] הזכירה [מכירת] הבעל אלא כאילו היא עצמה מכרתה סתם ודאי קנה, דלאו לנחת רוח עבדא. וחתמה לו נמי משמע כן, שאינה מסכמת למכירתו. לשון ר"י בר' אברהם.
<h2>דף נח:</h2>
ופריק מה אחריות נמי שטר. פסק רבינו גרשום על אנס גוי שאנס ביתו של ישראל, ובא ישראל אחר ולקחה ממנו שלא יחזירנה לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנהו כדאמרינן פרק האומנין [ב"מ ע"ו ע"א] בשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. אבל רש"י פירש הכא, גוי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקרקוס, (אם) [אפי'] שהתה בידו שנים עשר חודש אינו חייב ליתן לבעלים רביע כתיקון חכמים, אלא מחזיר לו בחנם. דכיון דאין כאן דין סיקרקוס לא גמר ומקני. הילכך אין מכירת הגוי מכירה כלל. ור"י אומר שיש לחלק בדבר, שבמקום שקנאו הישראל השני מן הגוי בדבר מועט ומצילו לבעה"ב מהפסד שאם היה משתקע בידו או מוכרו לשום גוי היה אבוד מן הבעלים לגמרי, אז ראוי לבעלים ליתן לזה שכרו, כמו [ב"מ צ"ג ע"ב] מקדים ברועים ובמקלות בשכר, ושטף נהר חמור חבירו [ב"ק קט"ו ע"ב], דלא מיקרי מבריח ארי במה שמצילו מהפסד, כמו שפיר' בס"פ הכונס [ב"ק נ"ח ע"א]. אבל מקום שקונהו בשויו ואין מציל הבעלים מהפסד, אז דמי למבריח ארי, וחייב להחזיר לבעלים בחנם כדברי רש"י. מיהו דבר תימה לומר דאם קנאו בדמים מועטים אז משלמין הבעלים ואם קנאו בדמים מרובים מחזיר להם בחנם. ונראה דאפילו קנאו בשויו לא דמי למבריח ארי. ואם היה משתקע בידו לא היה חוזר לו לעולם אפילו בשויו. ודמי למקדים ברועים ובמקלות, דנותן שכרו עד כדי דמיהן. ונפקא מינה לכושרא דחיותא או לטרחא. אבל אם ידוע ודאי שאפילו זה לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאו בדמים מרובים בין קנאו בדמים מועטים, אז דמי למבריח ארי מקצת. מיהו לא דמי כלל, דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל לחזקת גוי, וזה מוציאו מיד גוי ומחזירו ליד ישראל, נוטל מה שההנהו. ואותם יהודים הבורחים מעירם, והשר מחזיק בקרקעותיהן, ואין בהן טסקא, אם הניח קרקע ביד אחר לפדות הטסקא, אומר ר"י, אם בא ישראל וקנאו מיד השר, מחזיר לבעלים ונוטל מה שההנהו. ואין זה דינא דמלכותא אלא גזילה, כי אין משפט דיחזיק מושל בנחלת יהודי שיוצא מעירו. ואם יש מלכות, שבאה [לשנות] ולעשות דין [לעצמה], אין זה דינא דמלכותא, ודמי למוכס שאין לו קצבה.
<h2>דף נט:</h2>
וקדשתו לכל דבר שבקדושה. בירושלמי [פ"ה ה"ט] פליגי אי מדאורייתא אי מדרבנן. והכי איתא מילתיה דרבי שמעון בן יוחאי שהוא מדברי תורה, דתני ר' שמעון בן יוחאי ויכתוב משה את (דברי) התורה [הזאת] (ויתנם) [ויתנה] וכו' ואח"כ לכל זקני ישראל. מילתיה דר' יהושע [בן לוי] אמרה שהיא מדבריהם דקאמר ר' יהושע לעולם לא ברכתי לפני כהן ולא הנחתי ישראל לברך לפני. ונראה לי הפירוש (ע"כ) מדבריהם, דבמאי מיירי, אי בשבתות וימים טובים, מתניתין היא מפני דרכי שלום, ואפילו הוא רבו. ואי בשני ובחמישי ובברכת המזון, הרי יכול לחלוק כבוד לגדול הימנו. אלא בשוין. ואי מדברי תורה פשיטא. אלא מדבריהם. ועוד אמרינן בירושלמי, מילתיה דר' חנינא אמרה מדבריהם, דא"ר חנינא עיר שכולה כהנים וישראל אחד, ישראל קורא תחלה מפני דרכי שלום. פירוש (ואינו) [ואילו היה] מן התורה היאך מותר לעקור דבר מן התורה. וזהו דרכי שלום, שאם כהן קורא תחלה האחרים יקפידו, אך כשהישראל קורא ראשון ובטלה קדושת כהנים אין מקפידין. אע"פ [שאם יש] ישראל וכהנים הרבה וקורא כהן אחד [אין] קפידא, מאחר שאין האחרים קורין כלל. ונראה לי דדוקא גבי כהנים איכא למימר הכי, אבל (יכולין) [עיר שכולן] לוים וישראל אחד, אין הלוים מקפידין בדבר, כיון שאין ראשון קורא בתורת לויות תחלה, דנתפרדה חבילה. דלא מצינו קפידא אלא בקדושת כהן שקורא ראשון. ונתפרדה חבילה רואה אני פירוש ר"י הלוי, שפירש שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים. (ופי) [ונראה] דהיינו דוקא כשהישראל חשוב, אבל בשוים לוי קודם. דהיינו דא"ר יהושע בן לוי ולא הנחתי לישראל לברך לפני. ובשוין מיירי דומיא דלא בירכתי לפני כהן דאוקימנא בשוין. ודוחק (היה) [הוא] להעמיד דבריו בשיש כהן שקורא תחלה, דאפילו בברכת המזון משמע דמיירי. ולפי מה שפירשתי שבשוין לוי קורא ראשון אפילו אין שם כהן, היה נראה שעיר שכולה לויים וישראל [אחד] ומהם יש ששוין לישראל, ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום, ולא כמו שפירשתי למעלה. אע"פ שבכהנים אין לנו דין הירושלמי, שהרי לכאורה דאורייתא הוא [מדפריך מפני דרכי שלום דאורייתא הוא] ומסקנא הכי הויא, ולא כר' פרידא דאמר מדבריהם, מ"מ בלוים הוי מדבריהם לכל הפחות היכא דליכא כהן, כיון שאין לוי קטן קורא לפני ישראל חשוב ממנו. דאי מדאורייתא, אפילו קטן נמי, כמו כהן. ואפשר דאפילו במקום כהן (אקלו) [אין] קדושת [הקדמת לוי] (כהן) מן התורה, דעיקר קרא לא נכתב אלא שיקדים כהן ללוי ולישראל. תדע דלמאן דדריש מויבדל אהרן, ורב אשי מוקדשתו, לא אשכחן שיקדים לוי לישראל. לכן נראה שישראל קורא ראשון בעיר שכולה לויים כדפרישית. אבל בכהנים כהן קורא ראשון, ולא שייך פגם בעיר שכולה כהנים. ולפירוש ר"י הלוי, הא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ה ע"ב], מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי, הכי פירושו, והיה גדול יותר מן הכהן או שקרא לפני שלישי גדול הימנו. והכי נמי אמרינן דקאמר מוחזקני בזה שהוא לוי שקרא לפניו כהן, שאם לא היה לוי היה כהן קורא ב' פעמים, ואכתי [שמא] תלמידו לוי נתן לו רשות לקרות במקומו. וצ"ל כדפרישית, ובשבת או בימים טובים. לשון רבינו יצחק בר' אברהם, אלא שקיצרתי.
<h2>דף סב:</h2>
האשה שאמרה התקבל(י) לי גיטי. פירש רבינו תם, נהי דשליח לקבלה צריך עדים שעשאתו השליח האשה, להולכה אין צריך עדים ולא חתימת ב"ד להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה, כי הגט שבידו מוכיח כן. ואפילו למ"ד בפרק התקבל [ס"ד ע"א] דבעל נאמן לומר לפקדון. והטעם י"ל משום דכשהם בעיר אחת שייך למימר דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה. וכי היכי דכשהוא ביד האשה אין הבעל נאמן לומר שלא לגירושין נתנו לה אבל היא נאמנת לגירושין, הוא הדין שליח כיון שידוע לנו ע"י חתימה שהבעל נתנו לו נאמן לומר לגירושין. ולא דמי לשליח קבלה שצריך כתב להעיד בפנינו אמרה, שאין הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו לו עדים. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת עדים או חתימת ב"ד שעשאו שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וכן המביא גט בארץ [ישראל] ע"י חתימת עדים או ב"ד אפילו כשיבוא הבעל [מערער] למה צריך קיום חותמיו. ואם אינו ידוע על ידם שעשאו שליח הרי הן כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועילות כלום. ואם כן אין המביא צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. והנהו דפ"ק [ו' ע"א] דמצרכינן באותה העיר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו משכונה לשכונה, אי ס"ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן דלגירושין ניחא. ואי ס"ל נמי כרב הונא מצי לאוקומ' כגון שלא היה בעל באותה שעה בעיר. כך השיב ר"ת להרב ר' פטר.
האומר התקבל גט [זה] לאשתי וכו'. השיב רבינו שלמה על האשה שעשתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ומינתה שליח אחר, והשני קבלתו שלא כהוגן. וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל והביא גט כשר. דעתי נוטה שלא בטלה שליחות הראשון בשביל שליחות השני, שלא מצינו בשום מקום שליח בטל בגילוי דעתא. ואף במבטלו בפנינו נחלקו ר"ל ור' יוחנן, דתנן [קדושין נ"ט ע"ב] וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדש והלכה היא וקידשה [את] עצמה, אם שלה קדמו (קידושי ראשון ואיתימא) [קידושיה קידושין. ואיתמר] לא קדשה עצמה וחזרה בה, ר' יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת. ר' יוחנן אמר חוזרת, אתי דבור ומבטל דיבור וכו'. ואיתותיב ר"ל מדתנן השולח גט וכו' וא"ל גט שנתתי לך בטל, טעמא דבטליה, אבל גילויא דעתא לא אשכחן דבטיל. ועוד מדקתני אם הגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, פשיטא. לא צריכא דמהדר עליה לבטולי, מהו דתימא ביטולי בטליה וכו'. ועוד פליגי אביי ורבא בגלויא דעתא והלכתא כאביי דלאו מילתא היא. כל שכן הכא דליכא גילוי דעתא לביטולי אלא לאהדורי בתר גירושין, דכל הקודם קודם, דאנן סהדי דבהכי ניחא ליה. ועוד יש להביא [ראיה] מן [המשנה] השנויה בפסחים [צ"ח ע"ב], חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם. טעמא דשלהם נשחט ראשון, דאיפטור להו מפסח. הא היכא דשלו נשחט ראשון, אע"פ שקדמה לקיחתן לשחיטתן קתני הן אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה. משמע אע"פ שהם מחזירין לעשות שליחותם ע"י עצמם לא בטלה שליחותם מן השליח. ושלום שלמה ב"ר יצחק.
<h2>דף סג:</h2>
אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין וכו'. מכאן אומר ר"י שהבעל מצוה לסופר לכתוב גט וכותב ודומה לו שלא נעשה בהכשר או שיש ספק בדבר, שאין לו לכתוב אחר בלא רשות הבעל, דשמא הראשון טוב ואם כן עשו עדים שליחותם. ואפילו רב נחמן דאמר כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים, הני מילי כי אבד ויחזור ויכתוב אחר, אבל ישנו בעין אין לו רשות לעשות שני בלא רשות הבעל. על כן טוב להצריך לבעל לומר לסופר אני נותן לך רשות לכתוב הרבה גיטין עד שיהא [כשר] לדעתך או לדעת הרב שבעירך. וכן יאמר לעדים.
<h2>דף סד.</h2>
השיב ר"ת [תשובה ל"ג], ועל דברי ראובן ששלח ביד שמעון בתי נפש ללוי וצוהו לבל ימסור לו עד שיתן לוי ב' זקוקין, ושמעון טוען לא ציוני, ועוד טוענו ראובן טענת (בתי) [ודאי וברור] שקבל הב' זקוקין, ושמעון טוען לא היו דברים מעולם. נראה לי כי אין בזה שבועה על שמעון דהא אמרינן בהתקבל הודאת בעל דין [כמאה] עדים ושליש נאמן משניהם, [כיצד] זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן. ולא מצינו שבועת היסת אצל הודאה בע"ד, ושליש כבעל דבר הוא, ולחוטא ולא לו לא חשדינן ליה. והא דאמרינן בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ג ע"ב] גבי שליח נעשה עד, והשתא דתקון רבנן שבועת [היסת] משתבעי הני דיהבי ליה, ההיא שבועה משום לוה שאומר לא פרעתם לו אלא עכבתם. אבל אם אמר לו לוה על מנת כן נתתי לך נאמן בלא היסת, דהא הימנוה, ואין אדם חוטא ולא לו. אבל אם רוצה ראובן להשביע [את שמעון שקבל ב' זקוקין], אם בטענת ברי טוענו משביעו. או אם ירצה שמעון יהפכנה.
<h2>דף סד:</h2>
וכל שאינה יכולה לשמור וכו'. פירש הקונטרס ואפילו בקבלת אביה, דהא שוטה היא, וא"ר יצחק ושלחה [מביתו] מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת. ביבמות בפרק חרש [קי"ג ע"ב]. ור"ת הורה הלכה למעשה דעל ידי אביה היא מתגרשת אע"פ שאינה יודעת לשמור את גיטה. ודיקדק מההיא דפרק חרש, דמפרש התם ר' ינאי טעמא [דשוטה] משום [דכתיב] ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש [את] עצמה. ולפי אותו טעם הרי יש לה יד אביה שהיא כידה, ואפילו היא פקחת לרבנן בין היא בין אביה מקבלין גיטה, ולרבי יהודה אביה ולא היא. ותנא דבי ר' ישמעאל דמייתי לה מושלחה, לא פליג בהא, אלא דנפקא ליה מקרא אחרינא, אבל משמע דליכא בינייהו מידי. ועוד הביא ראיה מן הירושלמי. כללו של דבר, נערה שיש לה אב וקידשה אביה לאדם אחד ועדיין לא נשאה, אם בעלה מגרשה יכולה לקבל גיטה לרבנן בלא רשות אביה. אבל אם היא קטנה, לפירוש ראשון של רש"י אביה דוקא ולא היא, ולפירוש אחרון אפילו קטנה מקבלת גיטה בלא רשות אביה אם הגיעה לפעוטות. ואם מת אביה לאחר שנתארסה או שניסת, דהשתא יצתה מרשות האב, אז לפי כל הפירושים מקבלת גיטה בידה שפיר, ואפילו היא קטנה וכדתנן פרק התקבל [ס"ה ע"א] קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה, ודייק הא הגיע גט לידה מגורשת לכל הפחות, איירי כשאין לה אב. אבל שליח לקבלה אינה יכולה לעשות ואפילו היא נערה, כדאמר רב נחמן בפרק האיש מקדש אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. וביש לה אב דאם אין לה אב או יש לה אב אבל נשואה היא דהשתא יצתה מרשות אב נערה עושה שליח ולא קטנה, כדאיתא התם [ס"ה ע"א] קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה, הא נערה הוי גט. ומוקמינן לה באין לה אב. וכל דינין אלו אמרו דוקא בהגיעה לפעוטות שיש לה שבע שנים, כדאמרינן בפרק התקבל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. אבל קודם שהגיעה, אם אין לה אב, שמת לאחר שנתקדשה או שניסת, אינה יכולה להתגרש בשום ענין. אבל אם יש לה אב ועדיין היא ארוסה או אפילו היא קטנה ביותר, יכולה להתגרש ע"י אביה לפירוש ר"ת, כמו שמבואר בפרק חרש, וכדמשמע מירושלמי. מספר התרומה [סימן קל"ב].
<h2>דף סז:</h2>
נשתתק וא"ל נכתוב גט וכו'. מצא[תי] בירושלמי [פ"ז ה"א], הדא אמרה מקבלין עדות מיושב. ונראה לי דדייק מדאמרינן בגמרא [ע"א ע"א], כשם שבודקין לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות ולעדויות. ובנשתתק מחמת חולי מיירי, וכפירש רש"י ואם כן יושב הוא. וקשיא לי [והא בעינן] ועמדו שני האנשים. וכי תימא הני מילי לכתחלה. בדאורייתא אין חילוק. ועוד דאמרינן בזבחים פ"ב [ט"ז ע"א], מה ליושב שכן פסול לעדות, משמע אפילו בדיעבד. ונראה לי דהא דאכשר לעדות מיושב היינו לעדות אשה דאקילו ביה רבנן, כדמוכח בגמרא. נראה לי משה.
<h2>דף ע:</h2>
אין כותבין לו אלא לכשישתפה. מכאן פר"י, שהכותב גט לש"מ צריך ליזהר פן יתקלקל בחליו בשעת כתיבה, דפעמים שאינו בדעתו, והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר, והוי כמו שוטה בעתים ועתים חלים. ועל הגוסס כבר שלח הרב ר' יואל מבונא אל ר"י כי אע"פ שמדבר בטוב ודעתו מיושבת אין יכול ליתן גט, דחשוב כמת. והביא ראיה מפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] ומפרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ח ע"ב], ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכיר למה לי, לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פירש (ר"ת) [ר"ח] שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת. וכמו כן נמי אינו יכול ליתן גט. והא דתנן במסכת שמחות [פ"א ה"א] הגוסס כחי לכל דבריו, נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר. היינו במילי דממילא, אבל עשייתו [כגון גיטו] ומתנתו אינו כלום. אבל (מש"פ) [נכסים] שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר (ו)אין בו כח ליתן.ולא נראה, דאם כן אמאי נקט גוסס אפילו חולה או בריא שאינו יכול לדבר אין מעשיו כלום, כדתנן נשתתק בודקין וכו'. ור"י השיב, כי כיון שמדבר בטוב ודעתו מיושבת נותן גט ואין ספק בדבר, שהרי שנינו בפרק מי שאחזו ובפרק בתרא דיבמות [ק"כ ע"ב], שחט בו שנים או רוב שנים ואמ' כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו. והתם כולם מתים הם. וכל שכן גוסס, שיש מהם חיים. וכן מגוייד בצומת הגידין כותבין גט בדבורם כל זמן שהם חיים. וכן בפ"ק דערכין [ז' ע"א], גוסס נודר ומעריך. וההיא דנפלו לו כשהוא גוסס, פירש רבינו שמואל [בגוסס שאינו יכול לדבר אין בו כח ליתן] והא דלא נקט חולה או בריא, מילתא דפסיקא נקט דסתם גוסס אינו יכול לדבר. וגם ר"ח שפירש שאינו יכול לקנותם משום דחשיב כמת לפי שרוב גוססין למיתה, לא רצה לומר אלא לפי שאינו יכול לדבר ואין דעתו מיושבת עליו. אבל אם הוא מדבר ומיושב בדעתו גיטו ומתנתו מועילים בטוב.
<h2>דף עא.</h2>
אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב. אומר ר"ת דוקא חרש הוא שממעט דפסול ליתן גט ע"י הכתב, אבל פקח כשר ע"י הכתב, דלא גרע מאלם דמועיל הרכנה, כדתנן [ס"ז ע"ב] נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו יכתבו ויתנו. ומיהו נראה אע"פ שהרכינה ורמז בגופו מועיל, מ"מ ע"י כתב לא יועיל אפילו בפקח, וכן תניא בתוספתא פ"ב [ה"י] כתב בכתב ידו לסופר כתוב ועדים חתמו אינו גט עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו. והתם לא איירי כלל בחרש. וצ"ע בירושלמי [פ"ב ה"א], א"כ אין אדם יכול לשלוח כתב ידו בב"ד שבמקום אחר שיכתבו גט לאשתו.
<h2>דף עה:</h2>
אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע. כתב ר"ת [ספר הישר סימן קל"ט] ש"מ צריך לומר בשעת מסירת הגט בפני עדים אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט ומעכשיו אם מתי יהא גט וכו'. ואע"ג דמילתיה דשמואל.. לא נחית אלא לפרושי תנאה אמרי' בפרק המגרש [פ"ה ע"ב] מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי. ואע"ג דרבא גופיה לא.... לאפוקי דהכי. הילכך גבי גט (אליה לא חשי) [איכא למיחש] דהא חייש תלמודא. ור"ח פסק ביש נוחלין פסק הלכה כר' יוסי. ועוד דא"ר יוחנן [ע"ו ע"ב] דהורה ולא הודו לו כל סייעתו. ולחומרא אזלינן. והא דאמרי' מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש. [פריך] וליחוש שמא פייס הואיל ונותן עיכובא בגירושיו [דעתו] לבטלן. ומשני באומר נאמנת עלי שלא באתי. הכא לא צריך שיאמר נאמנת עלי שלא נתרפאתי, דהתם בדידיה תליא מילתא, אבל הכא לא תלי בדידיה לירפאות ולעמוד מחליו. (וניחא לי) [ונימא לה] מעכשיו [דאי אמר] מהיום, ואי מיית בההוא יומא לא ידענא מאי אידון ביה.
<h2>דף עח.</h2>
היתה עומדת ברשות הרבים וכו'. כתוב בערוך [ערך גט] בשם ר"ח, קבלנו מרבותינו, אפילו זרקו לה בתוך חצירה לא משתריא לעלמא עד דמטי גט לידה. דגרסינן בירושלמי [פ"ט ה"ט], המחוור בכולם עד שיתנו בידה. ואין נראה לר"י, גם הרי מעשים בכל יום היו עושים הממונים בנתינת גט לביתה או לחצירה. וכדאמרינן תיזיל איהי ותיחוד ותפתח. והירושלמי מיירי מארבע אמות ברשות הרבים ורוצה לומר כל שקרוב לה אילו בא כלב ונטלו אינה מגורשת. שמואל כהדה דר' אלעזר המחוור בכולם עד שיתנו לידה.
<h2>דף עט:</h2>
היה במזרח וכתב במערב. ופריך בגמרא דילן [פ' ע"א] היה במזרח מאן, אילימא בעל היינו שינה שמו ושם עירו, אלא סופר. ותימה לימא שינה שם עיקר דירתו היינו שינה [שם] עירו, אבל היה במזרח וכתב במערב היינו שהבעל עומד עתה ביום כתיבת הגט [כאן], וכתב הסופר מקום אחר, ואותו מקום לא כתב. ופירש מורי ר"י בר' שמואל דפשיטא שא"צ לכתוב שם העיר שהבעל עומד בשעת נתינת הגט כי אם מקום עיקר דירתו, שהרי גיטין הבאין ממדינת הים היאך יודע הסופר מקום שהאשה עומדת באותה שעה ולא מקום שתהא עומדת בשעת קבלת הגט, אלא כותב מקום עיקר דירתו ולא יותר, כך אין צריך לכתוב לבעל רק מקום דירתו ולא מקום שהלך לפי שעה כיון שלא הלך שם לגור. וכן מוכח שמעתין שהיה במזרח. וכן מוכח פרק האשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא. ואף לא מקום לידתו ולידתה אין לכתוב. [כי] כמה פעמים שטועין במקום ואין זכורין מקום לידתן. לכך אין לכתוב רק מקום עיקר דירתן. ופעמים [כותבין] והנני עומד עתה במקום פלוני, אבל אינו צריך. ושמא (הוא) [אפי'] שינה [מקום] עמידתן כשר, כיון שאינו צריך לכותבו כלל. ואפילו הוא פסול אין להעמיד המשנה אלא בדבר שרגילין לכתוב. אבל הסופר שכותב למנין שאנו מונין כאן, יש לכתוב מקום שעומד בשעת כתיבת הגט אע"פ שאינו מקום דירתן, כדתנן היה במזרח וכתב במערב פסול ומוקי לה בסופר. ונראה דכ"ש צריך שיעמדו שם העדים במקום [שכתוב] הגט [בשעה שחותמין]. כי [אם] לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם ומזויף הוא שהרי לא היו שם. ועל כן אין לכתוב בגט, כמו שעושין לפעמים בכתובות שהחזן כותב [הכתובה], ומשנה וכותב מקום שילך למחר לעשות חופה ושיחתום שם העדים (אפילו) [א"כ] אינו כותב מקום [עמידתו] בשעה שכותב. ואילו לגבי גט צריך לכותבו דהא מוקי בסופר מתניתין דהיה במזרח וכתב במערב.
<h2>דף פו:</h2>
[לשון הרי"ף] היכא דליכא עידי חתימה כלל וכו'. לא קיימא לן כותיה. וצ"ע כי רבינו תם פסק כי אפילו לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי מודה (דסגי) [דבעי] עידי מסירה בשעה שנותן לה הגט, דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד מוכח מירושלמי דפ' האומר [קדושין פ"ג ה"ח] שמעון (שיבא) [בר בא] אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד, אתא עובדא קמי ר' יוחנן, אמר אין עד אחד באשת איש כלום. ומשמע לכולי עלמא ואפילו לר' מאיר, דומיא דקידושין דאמ' נמי הכי, ר' חייא בר בא בשם ר' יוחנן אין עד אחד באשת איש כלום. ואפילו שניהם מודים בגט אינו כלום, דומיא דקידושין. ואע"ג דהודאת בע"ד כמאה עדים בממון (ו)גבי קידושין דמחייב לאחריני בהודאתו, כדמפרש בהאומר [קדושין ס"ה ע"ב]. וא"ת [גבי] גט תהא הודאתו כמאה עדים, דהא לא מחייב לאחריני. י"ל דמשכחת לה דמחייב לאחריני לענין כהן, או אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר, או אם קידש אחותה. וכל שכן לר' אלעזר, כדמשמע בפרק המגרש, דקאמר שנים ששלחו שני גיטין וכו' דלא כר' אלעזר דאי (דאמר) [ר'] אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעי' בהי מינייהו מיגרשא, אע"ג דאיכא עידי חתימה. אלא משמע כדפרישית. ונראה לי ודאי שאם תביא האשה גיטה ועידי חתימה כרתי, מתירין אותה לינשא בלא עידי מסירה. ואין עמה..... עדים בכל מקום אלא [אמרי'] מסתמא הגט נעשה כהלכתא ובעידי מסירה נמסר לה כיון דתפוסה ביה, והן הן עידי חתימה הן הן עידי מסירה. ואפילו לר' אלעזר, והחתומים מפני תיקון העולם, כן נראה לי, וכן משמע מדברי הגאון המחבר.
<h2>דף פח.</h2>
פסק ר"י הלכה למעשה, דחתם סופר ועד פסול מההיא דהתקבל [ס"ז ע"א], דקאמ' ר' יוסי תרתי אמר, ושמואל סבר כותיה בחדא דמודה שמואל באומר אמרו. וכיון דמודה שמואל באומר אמרו אי חתם סופר כשר נפיק מיניה חורבא למ"ד חתם סופר כשר ותעשה דילמא אמר לבי תרי [אמרו לסופר ויכתוב] ואתם חתומו ואזלו הנך משום כיסופא דסופר ומחתמי ליה(נך). ובעל לא אמר הכי. ואין אנו יודעים אם הלכה כשר ולא תעשה או לא, דרבה ורב יוסף פליגי, ואיכא דאפוכי מפיך להו. מכתיבת יד הקדוש הרב ר' אליהו מאברייץ.
<h2>דף פח:</h2>
גט מעושה בישראל כשר וכו'. כיון שהדיינין ג[וים] דכתיב לפניהם ולא לפני גוים. [או] משום דרב משרשיא שלא תהא [תולה עצמה בגוי] ומפקעת עצמה מיד בעלה. ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. הך סיפא לא קיימא על ובגוים פסול למימר דאפילו אמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך פסול. אלא למימר ולהכשיר אע"פ שהמעשים והחובטין הם גוים אפילו הכי כשר היכא שהדיינים הם ישראלים שאומרים שחייב ליתן גט. וכן מוכח [בירושלמי (פ"ט ה"ט) דגרסינן התם] רב אמר ישראל שעשו (גוים) כמעשה גוים פסול [באומר איני] זן ואיני מפרנס. פירוש היכא שהישראלים מעשין אותו ליתן גט. כיון שהדיינים הם גוים הגט פסול אפי' הדין אמת כגון איני זן ואיני מפרנס. תני ר' חייא גוים שעשו כמעשה ישראל כשר באומר [איני זן] ואיני מפרנס. ומתניתין אמרה כן ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומ' לך. פי' היכא שהגוים מעשים ומכריחים אותו ליתן גט כמעשה ישראל כלומר לעשות כדייני ישראל כשר כיון שהדיינים ישראלים והדין אמת באומר איני זן ואיני מפרנס, ומתניתין אמרה כן ובגוים חובטין אותו וכו'. אלמא מתניתין להכשיר. ואם כן אותם משומדים [מותר] להכריחם ע"י גוים עד שירצו ליתן גט כדברי דייני ישראל. וכן מוכח בשלהי המדיר [שאותן] שכופין להוציא מותר לה[כריחם] ע"י גוים לעשות כדייני ישראל. וצריכין [שיאמרו] לבסוף רוצה אני. כדתנן בשלהי פרק האומר משקלי ובגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובשביל שנותנין גט בע"כ ויש לדאוג דילמא מסר מודעא וביטל הגט בצינעא צריך בשעת נתינה שיבטל כל מודעא דעבד. וכן איתא פרק האומר משקלי, אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי מודעא עד שיבטל מודעיה. וכן מצריכין לומר לבעל בשעת נתינה לבטולי מודעיה דעבד. וכן פר"ח בבבא בתרא. וכן נכון לבטל כל מודעי אפילו לנותני גט בלא (עדים) כפיה, פן ירשיע המגרש למסור מודעא מחמת שנאה. וק' דרב ששת דאשקליה גיטא לההוא גברא בע"כ [ובטליה] לגיטא ואצרכיה רב ששת גיטא אחרינא, וכן דרב יהודה עבד הכי לחתניה דר' ירמיה, והשתא אמאי עשה גט אחר, וליבטיל מודעא וביטול דעבד. ומצינן לפרש דרב ששת לטעמיה דאמר כי בטלו לשליח אינו חוזר ומגרש התם כדפ' השולח. פסק ר"ת, דאם אין אדם רוצה ליתן גט שיכולים להורידו מנכסיו, דאין זה עישוי. ועוד פסק הרב כי העובר על דברי חכמים מעשים אותו לגרש כמו שמעשים לפסולות. ולפי הירושלמי דגיטין [פ"ט ה"ט] כופין אפילו ע"י גוים [ואומרים לו] עשה מה שישראל אומרים דאמרי' התם תני ר' חייא גוים שעשו כמעשה ישראל כשר, אפילו אמר איני זן ואיני מפרנס, אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן, והגוים אומרים לו וחובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ולא מה שאני א"ל. ר"ח אמר האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא. ר' יהודה בעי קומי ר' אבהו וכופין א"ל לאו... צריך לזו. אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש. ומזה יש ראיה לכוף לגרש את העובר על מה שגזרו ותקנו חכמים. [וכן העובר] על תקנת הקדמונים שתקנו שלא [לקדש אשה שלא] מדעת קרוביה המיוחדים כשישנם במדינה, [הדין] להחרימו ולנדותו ולהדירו שום הנאה ולענשו ולשרוש על פי המלך, והישראל יכולים לעשות כפייה כאשר הורה ר"ת בתשובה המתחלת "מקול מחצצים" שהשיב לרבינו אליהו ולרבינו משולם מנוחתם כבוד. וכל הכרחות יעשו לו, שלא ימולו בנו ושלא ילמדו ספר ושלא יקברוהו, אם לא יגרש מרצונו גט כשר על פי [חכמי] עירו. כי אין זה כפייה, כאשר למדנו מרבינו תם. ומפיהם אנו חיים. שאם קדש איש מישראל בת ישראל כדת משה וישראל, ולבסוף אין האשה רוצה בו, מן הדין אין לכופו, ואין לעשותו לא בישראל ולא בגוים. ואם נתפס בגובה [המס] ונחבש בידי גוים [בין] ע"י ממון [בין] ע"י נפשות, ויש כח בגדולי הארץ להועיל לו מיד מלכות ולהקל או לפטור משם, (ו)אומרים לו (למה) לא נשתדל בך ולא נדבר לגוים עליך, לא להרע ולא להטיב, אם לא תגרש זאת האשה אשר נשאת כדת משה וישראל. ובתר דנתרצה מחמת אימת הגוים שלא יריעו לו, וכותב גט כשר, ונותנו ואומר רוצה אני נראין דברים שהוא כשר. ויש ללמוד דבר זה מתשובת ר"ת, אם לא יכופוהו ממש לאוסרו בזיקים עד שיתן גט (אבל אם על) [אלא] עומדים בעצמם מלעזור לו לתת אין זו כפייה. כתב יד הרב יום טוב מיואני.
